הילד מהמושב

איתמר נולד וגדל בבאר טוביה, ונקרא על שם איתמר בן דוד, לוחם שנפל בקרב במלון "סבוי". אבל מי שהכיר אותו ידע: איתמר היה כולו שלו — ילד טבע שגדל בין סוסים וכלבים, עם ידיים שתמיד מצאו את דרכן לכלי עבודה ולחלקי טרקטור, עוד לפני שידע לקרוא.

הסיפורים עליו הפכו לאגדות מקומיות. כשלמד לנהוג בטרקטור, הסתובב עליו שעתיים ברציפות בשדה — כי לנסוע כבר ידע, לעצור עוד לא, ולהפריע למישהו הוא פשוט לא רצה. בגיל שלוש־עשרה רתם עם חבריו את הסוס רפי לכרכרה ויצא איתם למסע ארוך על הכביש; כשהסוס התעייף, לנה החבורה לילה בנגבה וחזרה למחרת הביתה, כאילו זה הדבר הטבעי בעולם. ככה הוא היה: עצמאי, שובב, בלי פחד — ותמיד עם חיוך.

רפתן בנשמה

בבית הספר ישב בכיתה עם חיוך שאין בו טיפת חוצפה — הגיע לכל שיעור, אבל את הלב השאיר בחוץ, בשדות. הוא לא חיפש תירוצים ולא העמיד פנים; ישר, תמים וישיר, כזה שיודע בדיוק להבדיל בין עיקר לטפל.

והעיקר שלו היה הרפת. בגיל ארבע־עשרה כבר סיים קורס מזריעים וידע לסייע בהמלטות. את הכלים הכבדים — הטרקטורים, השופל והסלף — הפעיל במיומנות של ותיקים, וכולם במושב הכירו אותו מנופף לשלום מהסלף ברחובות, השיער אסוף והחיוך רחב. הוא הספיק לבקר בתערוכות חקלאיות ברחבי העולם, כולל תערוכת הרפת העולמית במדיסון שבוויסקונסין, וחלם ללמוד לימודי רפת במכללת רופין.

הפרויקט הגדול האחרון שלו לפני הגיוס היה יציקת היסודות לסככת רפת חדשה על פני שמונה דונם. כששאלו אותו על עומק הבורות וכמויות הבטון, ענה בפשטות שאלה יסודות שיחזיקו הרבה שנים. הוא צדק. היום היא נקראת "רפת איתמר", ועל גגה מערכת סולארית שמספקת חשמל למאות משפחות באזור.

הוא ידע לנצל כל רגע

איתמר חי את החיים בטעימות, כאילו ידע שהזמן קצר. היה רוכב סוסים מעולה — והפסיק. שיחק כדורסל מצוין — והפסיק. התחיל גיטרה, הבין שזה דורש שנים של תרגול — והמשיך הלאה, לדבר הבא. מגיל צעיר היה גם צלף מדויק בחץ וקשת, ובשנות התיכון התנדב במשמר האזרחי בקריית מלאכי.

הוא גידל רעמת שיער מפורסמת, ולקראת הגיוס ערך לה טקס פרידה שלם: חברים מסביב, מספריים, והצמה — שנשמרה מאז. בגיל שבע־עשרה קיבל טנדר, ואחריו הגיעה הנוודה האדומה שהפכה לחלק ממנו: נהג בה יחף, יד אחת על ההגה והשנייה בחלון, דיסק של מאה שירים מתנגן ברקע, נוסע שעות בלי יעד — בשביל הדיבורים, המוזיקה והדרך עצמה.

איתמר וגון

את גון, בת מושב כפר אחים, הכיר כשהיה בן שש־עשרה, ומהר מאוד היא הפכה למרכז חייו. הוא היה רומנטיקן אמיתי: כתב לה פתקאות אהבה בכתב ידו היפה, הניח שוקולדים על מיטתה ביום הולדתה, ובצבא — כשעלה לשמירה — דאג שחבריו יתקשרו אליה בתורנות, כל חצי שעה, למסור לה שאיתמר אוהב אותה.

בכל חזרה הביתה מהצבא הכינו יחד דיסק חדש עם מאה שירים, נכנסו לנוודה ויצאו לדרך. שני ילדים עם חלום פשוט וגדול: להפוך את הרפת שליד הבית לבית הגדול שלהם, עם בריכה מאחור. הוא ידע להגיד "אני אוהב אותך" בקול רם — ובחר להתמסר לאהבה הזאת בכל כולו.

"הרי עשו אותי בטנק"

טנקים היו חלק מהעולם של איתמר מגיל חמש: ידע לטפס עליהם, לשבת בתא הנהג ולצאת מפתח החירום, מוקסם מהגודל ומהעוצמה. כשהגיע טופס ההעדפות לקראת הגיוס, מילא בשלוש השורות תשובה אחת: שריון, שריון ושריון. וכשנשאל בריאיון למה — ענה במשפט שנשאר איתו: "הרי עשו אותי בטנק".

הוא התגייס ב־27.11.2005 ושירת כנהג טנק מרכבה בגדוד 74 של חטיבת ברק. את המסלול הקשה — הכשרת טנקיסט לצד הכשרת חי"ר — עבר בהצטיינות, למרות צלקת ענקית ברגל וכאבים בלתי פוסקים. הוא לא נשבר לרגע, בלט ביכולות הפיקוד שלו כבר בטירונות, ושאף להתקדם בחיל. מיד עם סיום ההכשרה נשאב לפעילות מבצעית ברצועת עזה, ומשם עלה עם כוחותיו צפונה — אל מלחמת לבנון השנייה.